תוספות על חולין קכ״א ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין קכ״א ע״א:י״א תוספות על חולין קכ״א ע״ב:ג׳ »

1 הגהות יעב"ץ על חולין פתח ↗

תוס׳ ד"ה הואיל וכו' ועל הנבלה וכו׳ שישייר וכו' על טומאה. נ"ב נראה שר"ל ועל עת שתתנבל דהיינו שיראה שלא תפרכס עוד קאמר שיכול לגרדה כו׳ וסיום הלשון מגומגם מאד וצ"ל שיעמוד על פחות מכזית:

1 חכמת שלמה על חולין פתח ↗

תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבלה הוא דקאמר כו'. נ"ב ר"ל בכזית האחרונה אם עדיין מפרכסת ודו"ק:

1 רש"ש על חולין פתח ↗

תד"ה הואיל. ועל הנבלה הוא דקאמר כו' פחות מכזית. מש"כ המהרש"א פי' על כל עצמות של נבלה כו'. ל"ד דאברים אין להם שיעור אפי' פחות מכזית מן הנבלה מטמא טומאתו אהלות פ"א מ"ז. ועמש"כ בסוף פרקין. וכוונת התוס' על בשר בלא עצם:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

כהנים שלבשו כו'. לוקין כו'. עיין בהשגות ובמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח הי"א ועיין בירוש' כאן פ"ט ה"ב דאף במקדש אסור ללובשם אף דרך ארעי ובתוס' מנחות דף מ"א ולכאורה י"ל דרק ללבוש שלא בשעת עבודה אסור אבל אם לבשם לצורך עבודה י"ל דאינו מחוייב לפושטם אח"כ אף הכלאים וכעין הך דקדושין דף נ"ד ובתוס' שם דף ס"ו וביומא דף ס"ט אך מלשון הירוש' לא משמע כן ועיין מנחות דף ה' ע"ב במה דאמר שם כלאים יוכיחו ותוס' יבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולו וכ"כ בזה וא"כ לפי"ז צריך לפשוט האבנט שלא בשעת העבודה ואף דלכאורה קשה דהא מבואר בקדושין דף נ"ד ע"א למאן דפליג שם על רב דרק דרך לבישתן הותרה הנאתן ולא בשאר דברים ע"ש ברש"י ד"ה והא וא"כ לפי"ז כיון דהאבנט צריך ע"כ לפושטו תכף מחמת כלאים וא"כ לא הוה כעין הלבישה ועיין בהך דיומא דף כ"ג ע"ב במחלוקת דר"י ור"ל גבי הרמת הדשן דדי בשני בגדים ע"ש בתוס' ד"ה יש וא"כ לר"ל מצינו דבר שאינו עבודה וצריכה ב' בגדים ושם ג"כ שייך הך דין דלא ניתנה תורה כו' אך לדידן לכאורה קשה ועיין במעילה ד"ט דאמר שם דלר"י בעי בגדי כהונה גם הוצאת הדשן. אך באמת כך דכונת הגמ' בהך דקדושין דנ"ד שלא ניתנה תורה כו' לא ר"ל הפשיטה דע"י זה לא נימא דהתורה נתנה רשות ליהנות עיין מעילה די"ד ע"ב דלא אמרינן כך ועיין יומא דף ל' ע"א גבי צואה ובנדה דמ"ג ע"א גבי זבה שנעקרה מימי ר' ע"ש בתוס' מה שחלקו בין זכר לנקבה אך באמת לא קשה מידי דהא גבי גוי שנתגייר צריך מילה קודם הטבילה כמבואר ביבמות דף מ"ז ע"ב ע"ש בתוס' והנה בע"ז דנ"ז מבואר לחד לישנא דגר שמל ולא טבל רוקו ומ"ר טהור ע"ש ועיין בחולין דף פ"ז ע"ב בתוס' שם דאין שם משקין עד שיצאו מן הגוף וה"נ כאן בהך דיומא ועי' נזיר דנ"א גבי גלגלין דפירשא כגופא דמי ובמעילה די"ב וכ"מ ועיין בעירובין דף צ"ט ע"א ע"ש בתוס' דמחלקים בין רוק למ"ר וגם י"ל דמ"ר יש להם גדר משקה עיין זבחים דף ע"ח ע"ב אם יש עליהם שם מים ומש"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ד הי"ט ע"ש ועיין ברכות דף כ"ה ע"ב ע"ש. אך ר"ל כך דהנה לפי המבואר ביומא דף ה' ע"ב ודף ו' ע"א גבי לבישת הבגדים דף ע"א ע"ב מוכח דלא כשיטת רבינו בהל' כלי המקדש פ"י דהמצנפת הי' אחרון של הבגדים רק האבנט וכן מוכח מהך דסנהדרין דף נ"ט ע"ב דאמר שם דתנן שלא כסדר רק במכנסים ועיין במפרש בתמיד דל"ב ע"ב ובתו"כ פ' צו בברייתא דמילואים ואם נימא כך נמצא דקודם לבישת האבנט עדיין לא היו ראוין לעבוד ומ"מ היו לבושין בגדי כהונה ולכך מותר ליהנות בהם משא"כ באבנט דהוא האחרון בבגדי כהן הדיוט ותכף ראוי לעבודה א"כ לא שייך בו הך דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא מצינו בו היתר וא"כ לפי"ז בבגדי כה"ג דהאבנט הוא באמצע דהציץ הוא האחרון שוב י"ל דשייך גם על האבנט הך דלא ניתנה תורה כו' ושוב י"ל זה גם על איסור כלאים וכעין מ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד ה"ט דאם חובל ביוהכ"פ אף במזיד צריך לשלם ממון משום דחזינן דבו ציותה התורה לשלם ולא ללקות וכן לשיטת רש"י בכתובות דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא דהביא ראי' משבועות דף ל"ג ולא הביא מהך דב"ק דף פ"ז משום דשם גבי חבלה כ"ע מודו משא"כ גבי קנס דזה לא מטעם חבלה ולכך מביא ראי' משבועות דשם גבי מדליק גדיש. ואף דלכאורה קשה דהרי גם גבי גנב וגזלן יש לאו כמבואר במכות דף ט"ז וחולין דף קמ"א ובדברי רבינו בהל' סנהדרין דהפטור הוא משום שניתן לתשלומין ומ"מ מבואר בהל' גנבה פ"ג ה"ב דאם גנב וטבח ביוהכ"פ פטור בהתראה וצ"ל משום דלאו דגנבה לא ניתנה כלל ללקות עלי' משא"כ בלאו דחובל בחברו דיש מציאות דלוקין עלי' כגון שחבל בפחות מש"פ כמבואר בכ"מ אך לפי מש"כ דרבינו ס"ל בסוף הל' ממרים דהא דבן סורר ומורה לוקה הוא משום הך לאו דלא תגנוב וכמבואר בירוש' א"כ גם הך לאו דלא תגנוב משכחת לה למלקות ועיין בתוספ' דב"ק פ"ז ופ"ט והא דרש"י בכתובות לא הביא הך משנה דב"ק דף ע' ע"א י"ל דמוקי בטובח ע"י אחר וס"ל דר"י הסנדלר ס"ל דרק מעשה שבת אסורין מה"ת משום דכתיב בו קודש ולא יוהכ"פ ועיין ב"ק דף ע"א וחולין דף ט"ו וירוש' פ"ב דתרומות מה דמחלק שם ובמ"א אבאר זה וה"ה כאן גבי אבנט אף דמצינו גבי כה"ג ביוהכ"פ אבנט בלא כלאים מ"מ הותר אף של כלאים אך לפי מש"כ לעיל דגבי כה"ג לעולם הוא מקיים מצוה בהלבישה לא שייך זה. ובזה א"ש התוספ' שהביא התוס' במנחות דף מ"א וביומא דף ס"ט דגבי כה"ג גם האבנט הותר כמש"כ ועיין מ"ש התוס' יבמות דף נ"ט ע"ב גבי תחילת ביאה דכיון דא"א בלא זה אין עלי' שם בעולה ע"ש וכן כ' רש"י חולין דף י"ט ע"ב גבי שחיטה ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' זבחים דס"ח ע"ב ד"ה אמר דטריפה משכחת לה היתר במליקה ע"ש אך באמת אף דמבואר בזבחים דף מ"ד ובחולין דף ק"כ דנבלה הותרה מכללה במליקה לכהנים לפי המסקנא דמנחות דף ה' ע"ב הדין כך דהתורה אמרה לנו דבחולין השחיטה צריכה מן הצואר ובקדשים מן המפרקת וביד ובזה א"ש מ"ש התוס' חולין דף פ"ג ע"ב ד"ה במוקדשין דבאמת גבי קדשים זה הוה שחיטה וי"ל דזה תליא בפלוגתא דיבמות דף ל"ב ע"ב אם זר חייב על מליקה משום נבלה וכן נ"מ לדידן דרש"י ז"ל בזבחים דף ס"ט ע"א ד"ה הא משמע דס"ל דרק עולת עוף לכהנים לא מטמאה בבית הבליעה אך מדברי הראב"ד בתו"כ פ' אחרי מבואר דגם לזר לא מטמאה בבית הבליעה וס"ל דהוה כמו עריפת עגלה ערופה המבואר בזבחים דף ע' ע"ב ודחיית שעיר המשתלח המבואר ביומא דף ס"ד. ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ג הי"ג ועיין בזבחים דף ק"ז גבי מליקה בחוץ דלא הוה בכלל שחיטה ולכך בעי קרא שם דף ס"ט ע"א לטהר שחיטת עוף בפנים ע"ש בתוס' ובאמת זה תליא אם יש שחיטה לעוף מה"ת ועיין מש"כ בזה בח"א בהל' שחיטה פ"א ה"א וכן יהי' נ"מ גבי שעיר המשתלח דהנה מבואר ביומא דף ס"ה ע"ב אם חלה מרכיבו על כתפו ולכאורה קשה הא מבואר בבכורות דף מ"א ובר"ה דף ה' ע"ב ובירוש' גיטין פ"ה דחולה פסול לקרבן ועיין ביומא דף ס"ג ע"ב ובחולין דף י"א גבי טריפה ורבינו ז"ל סוף הל' יוהכ"פ יליף דטריפה פסול מהך דיעמד חי וחולה גרע מטריפה דהרי אדם טריפה כשר להקריב וחולה פסול כמבואר בכורות דף מ"א ודף מ"ה ע"ב ועיין תוס' ע"ז דף ו' ע"א ובירוש' פ"ז דפסחים דמבואר שם דחולה כשר להקריב ועיין תוס' ב"ק דף ק"י ע"א ומשמע שם דהפסול הוא רק משום שמרתת ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז הי"ב לא משמע כן ובאמת זהו כונת הירוש' בגיטין פ"ה דבעי דוקא חולה בגלוי ר"ל שיהא הריתות ניכר בו ולקמן אבאר זה. עכ"פ אף לדברי רבינו לאחר שנזרק הדם שוב אם נעשה טרפה או חלל לא איכפת לן עיין יומא דף ס"ה ע"א עד מתי יהיה זקוק כו' ע"ש ברש"י ובתו"י אך מה ר"ל אם אז מחמת דשוב א"צ שעיר המשתלח או דאז כשר לשעיר המשתלח ונ"מ אם כה"ג דחייתו לצוק מטהרתו או אפשר דא"צ לשלחו כלל דהוה כמו מת אך מהך דחלה משמע דמשלחו וכן נ"מ להך דשם דף ס"ו ע"ב דאמר דאם דחהו ולא מת ירד אחריו וימיתהו אם זה מטהר אם זה הוה ג"כ בגדר המצוה של שילוח או לא ועיין בכורות דף ט' ע"ב ד"ה ושור הנסקל ושם דף י' ע"ב לא ימיתנו בקנה ולכך מבואר ביומא דף ס"ז דבעי דוקא גזרה חתוכה כדי שיהי' מתחלת הדחיי' תכף כדי שלא יעשה טריפה מתחילה ע"י ריסוק אברים ושוב לא יהי' מועיל בו הדחיי' וזהו כונת הגמ' שם שמא תאמר מעשה תוהו ר"ל דלא הוה גזיה"כ בלבד וקנס בעלמא ועיין בסנהדרין דף כ"ו ע"ב גבי דברים של תוהו כו' רק הוא תיקון ופעולה ולכך מסיים שם אני ד' ר"ל כמו דמבואר בשבת דף ל"א ע"ב ובעירובין דף נ"ה ע"ב כיון דכתי' עפ"י יחנו כו' דר"ל דזה הוה בגדר פעולה לא בגדר קנס בעלמא כמו בשור הנסקל וכמו גבי פטר חמור דהוה רק קנס עיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' ביכורים פי"א אם זה הוה קנס או מצוה ועיין רש"י מנחות דף ק"א ע"ב גבי פ"ח בעריפה אם מפרכסת אם שייך בו טומאת אוכלים אבל דחייתו לצוק הוה תיקון ומצוה ועיין ירוש' סוטה פ"ט דדם עריפה של עגלה ערופה מכשיר ולא הוה כדם המכה רק כדם שחיטה עיין תוס' חולין דף ל"ה ע"ב ובכורות דף י' ע"ב וכן יהי' נ"מ גבי שעיר המשתלח לדידן. ומ"מ נהי דקי"ל דדחיתו לצוק זו היא שחיטתו זה רק לענין טהרה אבל לענין אכילה ודאי חייב משום נבלה אם אכלו והטעם דלענין שחיטה להתירה באכילה בעי פעולה בסימנים ובלא זה הוה כמו קודם השחיטה וכמו ניקב הוושט לדידן דאף דהוה נבלה מ"מ שחיטתה מטהרתה וכן בן ח' חי אף למ"ד שבת דף קל"ו דשחיטתו מטהרתו מ"מ לקי משום נבלה וכן גבי מליקה לשיטת הראב"ד כמש"כ דאף דאסור משום נבלה מ"מ אינו מטמא משום נבלה ועיין בירוש' נזיר פ"ו גבי אבר מן החי ובמ"ש רבינו בהל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ג וזה רק לענין איסור נבלה ועיין בתוספ' שבת פ' ט"ז גבי בשר והפרש מבן א' וזהו בעצם כונת הגמרא בחולין דף קכ"א ע"ב גבי הך דמקשה על חזקי' מה דאמר הואיל ויכול לגורר והקשה ממה דס"ל דאינה לאברים ור"ל כך דהנה התוס' שם ד"ה ולהעמידה כ' דכיון דעכשיו אין עלי' שם נבלה לא שייך סופו לטמא ומקשה דהא חזקיה אמר דאם חתך אבר ממנה אין עליו שם אבר מן החי ור"ל כמ"ש התוס' זבחים דף ס"ט ע"ב גבי אבר מן החי מן הטריפה וה"נ כיון שיחתוך אבר מן המפרכסת שוב יהי' עלי' שם מתה והוה נבלה וסופה לטמא טומאה חמורה ותירץ דנהי דלא הוה חיה מ"מ אין עלי' שם מתה לענין טומאת נבלה אבל איסור נבלה שפיר יש עליו וכן יהיה נ"מ למה דקי"ל בחולין דף ע"ה ע"ב גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן פקועה דצריך לשוחטה ומ"מ אם מתה אינה מטמאה במשא איך הדין לגבי אבר מן החי שלה אם יש עלי' טומאה או איסור אבר מן החי לבד כיון דאין עלי' דין נבלה וטומאה וכן לר"מ דס"ל דלא מטהר השחיטה את האבר היוצא וא"כ אם אח"כ מתה הב"פ מה יהי' הדין של אבר היוצא אם יש עליו דין אבר מן החי או אבר מן המת וכן אם מתה הבהמה לאחר שהוציא הולד את האבר מה יהי' הדין של האבר ובאמת זה ר"ל הגמ' לפי הס"ד חולין דף ע"ג ע"ב גבי מיתה עושה ניפול דקאי על עובר ור"ל כה"ג דהאבר הוה אבר מן החי ולא מן המת וכן גבי אם חתך מעובר שבמעי אמו ואכל קודם שחיטת אמו אם יש עליהם איסור אבר מן החי או אינו זבוחה עיין תוס' חולין דף ק"ג ודף צ' ודף ע"ה גבי חלב וכ"מ דלא חל עליהם שום איסור קודם שנולד ומ"מ זה ודאי דאסור לאוכלם רק לאחר שחיטת אמו ומהו האיסור שיש עליהם וי"ל דהוה כמו בשר אדם לשיטת רבינו בהל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג והטעם דלא חל י"ל משום דהא יש להם מציאות שיותרו בלא שחיטה אגב שחיטת אמו וא"כ נ"מ לגבי בהמה טמאה למ"ד דחל ועיין חולין דף ק' ע"ב גבי שליל לר"י. והך דשם דף קכ"ז גבי האבר והבשר המדולדל דצריך מחשבה והכשר זה רק בבהמה טהורה דאין סופו לטמא כו' אבל בבהמה טמאה ודאי דא"צ דהא סופו לטמא ע"ש ברש"י בחולין דף קכ"ז שם וכן נ"מ לשיטת רבינו דס"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ד דעוף חי אם בלעו יש בו משום דין נבלה אם מטמא בבית הבליעה עיין בדברי רבינו פ"ג מהל' אבות הטומאות הט"ו דאבמה"ח אינו מטמא בבית הבליעה ושם בה"י מהך דביצה דף ז' דבשר מן החי אם אכל טהור בבית הבליעה י"ל דר"ל לאחר מיתה ומחמת דמיתה עושה ניפול ועיין תוס' מנחות דף ע' ע"א וכן נ"מ גבי עוף טרפה לר"י דס"ל דאין שחיטתה מטהרת טריפתה אז י"ל דמטמאה בבהב"ל כיון דאין לה דבר שמטהרה ועיין רש"י זבחים דף ס"ט ע"ב ד"ה אלא דמשמע שם דס"ל דאבמה"ח מטמא בביהב"ל וברש"י שם בע"א ד"ה אלא ע"ש דאינו מטמא אך זה רק לר"מ ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דבמקום דבעי פעולה נמשכת גם תחילת הפעולה יש עליו זה השם אך זה רק כשהפעולה לצורך הדבר ולא דבר בפ"ע ועיין תוס' חולין דף ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו מה שהביאו ראי' דחל על נבלה גם איסור טריפה מהך דשם דף ל"ז גבי מסוכנת ובאמת זה מחלוקת בירוש' פ"ו דנזיר דר"י ור"ל ומה שהביאו התוס' ראי' מהך דחולין דף ל"ז לא דמי דשם לס"ד ליכא מציאות לנבלה בלא טריפה משא"כ למסקנא דאפשר לזה בלא זה שוב לא חל וה"נ כן. ועיין ביומא דף כ"ה ע"א גבי פייס ובעירובין דף ק"ד ע"ב גבי שרץ שנמצא במקדש אם מוציאו בהמיינו ובמנחות דף כ"ו ע"א ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח הי"ב דדייק שם אסור לכהן הדיוט ללובשו משמע אבל כה"ג שרי וכמש"כ א"ש:

1 הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית - פ"ה שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית בעודה מפרכסת ולא היה צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהיו אברים דבשר מן החי לא מטמא כדאמר לקמן בפרקין חולין דף קכח: ועל הנבלה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על טומאה פחות מכזית:

2 ולהעמידה על מידה על פחות מכזית - וא"ת השתא נמי סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאילו מצטרף ליה עם חצי זית אחר מטמא כדאמר פ' דם שחיטה כריתות דף כא. וי"ל דהתם בנבלה שמתה לגמרי מהני צירוף אבל הכא הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה אחר שתמות שיצרפנה לכזית לא אמרי':

1 דור רביעי פתח ↗

תוס׳ ד״ה הואיל ויוכל לגררה ולהעמידה פחות מכזית, פ״ה וכו׳ ולא הי׳ צריך לפרש כן אלא אפילו חתיכות גדולות ובלבד שלא יהי׳ אברים, דבמה״ח לא מטמא וכו׳ עכ״ל. ולפע״ד נראה דבדקדוק גדול פי׳ רש״י ז״ל דוקא חתיכות קטנות דהא לחזקי׳ קיימינן כאן דס״ל דיצאה מכלל חיה, וא״כ אין כאן לא אבמה״ח ולא במה״ח אלא נבלה, ורק בבשר מה״ח אמרינן דאינו מטמא דגם אבמה״ח לולי קרא דכי ימות מן הבהמה דמני׳ דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב דאבמה״ח מטמא כנבלה לא הוה ידעינן דאית בי׳ טומאה, אבל במפרכסת לחזקי׳ דיצאה מכלל חיה אלא דעדיין לא באת לכלל מתה כל מה דפורש ממנה ודאי גם בלא קרא כנבלה תחשב, דהא גם היא עומדת למות מיד. ועיין בח׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שכ׳ לפי דעת הרמב״ם דנקה״וו נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים, ומכש״כ שחט בה שנים וכו׳ לפ״ז בנכרי בטהורה ומפרכסת ואכל כזית ממנה יש בו איסור אבמה״ח ואיסור נבלה עכ״ל. ואם כדבריו כן הי׳, אז אפילו לר׳ יוחנן נמי הדין נותן דבשר מן המפרכסת כזו שכבר אית עליה איסור אכילת נבלה אלא שהחיות מציל מן הטומאה אם חתך ממנה כזית בשר קרי בי׳ כל אשר יגע בנבלתם תטמא, דהרי על האי בשר שם נבלה הוה ואין בו חיות כדי שתציל מן הטומאה, ואין זה דומה לשאר בשר מה״ח שאין בו טומאה, דהרי אין עליו שם נבלה, משא״כ על בשר זה שלוקין עליו משום נבלה. אבל דע דק״ז זצ״ל נמשך בזה אחרי מפרשי הרמב״ם אשר ביארתי בפתיחה ובסוגי׳ דמסוכנת לעיל דף ל״ז ע״א, שבמחכ״ת לא נחתו לדעת הרמב״ם כי הרמב״ם בפירוש כתב דגם לגבי איסור אכילת נבלה בעינן דוקא מתה גמורה, וכאשר מוכח כן מסוגי׳ דמסוכנת עיין בלב ארי׳ שם, אלא דדעת הרמב״ם דטרפה ונבלה חד לאו הוא וכאשר כתב פ״ד ממ״א, דמצטרפין מה״ט משום דטרפה תחלת נבלה ולא חלקן הכתוב לשנים אלא משום דאם שחט את הטרפה ולא בא הנבלות לידי גמר, מ״מ לוקין גם על הטרפה לחוד שהיא תחלת נבלות, אמור מעתה בנקה״וו ופסה״ג דתו לא מצי שחט שחיטה המטהרת מידי נבלה, הרי מיד קרי נבלה ע״ש סופה, דכל דבר שסופו להיות כן בלי ספק, לכ״ע אמרינן אגמלל״מ, ואי דגם בנקה״וו בנק״ה הלא יוכל לגררה חתיכות חתיכות כמו שאמר חזקי׳ כאן עד שלא תבא לידי נבלות לעולם, הלא הרמב״ם ז״ל דחה זאת מהלכה כמו שהבאתי לעיל, וס״ל דמקרי סופה לטמא טומאה חמורה, ולא בעי הכשר, וכמש״כ למעלה דזה דבר שא״א שתחיה כל כך, אולם אם חתך כזית ממנה האי כזית ודאי יצא מן הכלל של הבהמה, דהרי האי כזית הוא בשר מה״ח ולא נבלה, אבל טרפה הוה אלא דבמה״ח וטרפה חד לאו הוא וכר״י לעיל ק״ב ע״ב, וכמו שפסק הרמב״ם ז״ל, אבל בחתך אבר ממנה הרי זה טרפה וגם אבמה״ח, שהם תרי לאוי דלא סתרו אהדדו, אבל אבמה״ח ונבלה המה תרתי דסתרו וא״א לעבור על חד אבר בשני לאווין אלו, דנבלה הוא בשר מן המת, ואבר מה״ח הוא מן החי דוקא. וכל זאת לר״י דס״ל דמפרכסת לאחר שחיטת הסימני׳ עדיין היא כחי לכל דבר, אבל לחזקי׳ דמשווי׳ לה לאחר שחיטת הסימנים לאינה חי׳, ליכא בבהמה שנשחטה בפיסול, לא משום נבלה וגם לא משום טרפה, דבנבלה כתיב כי ימות וזאת גם לאיסור אכילת נבלה כן הוא, וגם טרפה אינה דטרפה לא מקרי אלא בעשה בה מעשה שסופה למות אחר זמן, אבל האי שחיטת שני סימנים עושה אותה אינה חי מיד, דהרי לדידי׳ יצאה מכלל חיה, ואין בה אלא איסור שאינה זבוחה עד שתמות לגמרי, דאז תהי׳ נבלה גמורה הן לענין אכילה והן לענין טומאה, וא״כ כל החותך כזית בשר מבהמה שנפסלה, לא הי׳ בה לאו רק איסור עשה דא״ז, וזאת מן התימא לומר כן, אבל אם נאמר דלחזקי׳ כל שיצאה מכלל חיה גם בלי שום קרא בשר הפורש ממנה נבלה ולא בשר מה״ח כמש״כ למעלה ניחא טובא, ולכן יפה כתב רש״י ז״ל דדוקא גררו לחתיכות קטנות בפחות מכזית ודו״ק היטב כי הדברים אמיתים וקילורין לענים בס״ד.

1 חדושי הלכות על חולין פתח ↗

תוס' בד"ה הואיל ויכול כו' ועל הנבילה הוא דקאמר צריך שישייר ויעמיד על כו' עכ"ל פירוש על כל עצמות של נבילה שישתיירו צריך שלא ישתייר עליהם כזית בשר שהוא שיעור טומאת נבילה וק"ל:

1 דור רביעי על חולין פתח ↗

2 דור רביעי על חולין פתח ↗

ע״ב גמר׳ אמר חזקי׳ הואיל ויכול לגוררה ולהעמיד על פחות מכזית, עיין בלב ארי׳ ז״ל דזהו דבר הנמנע קצת שיאכלנה כולה ועדיין תהי׳ מפרכסת. ואני תמה על לשונו שכתב שהוא נמנע קצת, הלא כבר ביארנו לעיל דף ל״ב ע״ב ובשאר מקומות דניטל הלב לחוד מתה גמורה הוה כמו הותז הראש, ואיך יעלה על הדעת לאכול כל בשרה עד שלא תשאר אפילו כזית בשר והיא עדיין חי׳ ומפרכסת. ולכן נראה לפע״ד דכוונת חזקי׳ הוא לומר דלא שייך כאן סופה לטמא טומאה חמורה כמו בנבלת עוף טהור, דהאי כאשר הוא עתה מצי לטמא טומאה חמורה ע״י אכילה, אבל בהמה מפרכסת דהחיות מציל מן הטומאה, אע״פ שסופה למות ואז תטמא אין זה מקרי סופה לטמא טומאה חמורה, וכאשר לסברא זו כיוונו בתוס׳ ד״ה ולהעמידה, ולחזק סברא זו קאמר הואיל ויוכל לגררה וכו׳, ור״ל דאלו הי׳ במציאות לגררה חתיכות חתיכות לא היתה באה לידי טומאת נבלות כלל, וניהו דאינו במציאות מ״מ מהני דעתה בעודה בחיותה לא מקרי סופה לטמא טומאה חמורה. ומפני שסברא זו דחוקה יפה עשה הרמב״ם ז״ל דדחאה מהלכה ודו״ק.

« תוספות על חולין קכ״א ע״א:י״א תוספות על חולין קכ״א ע״ב:ג׳ »